social icons-01.png
social icons-02.png

שבוע 12: 7-11.9 - ליקוט, Foraging

September 12, 2015

על התחלות, על סופים ועל מה שביניהם
 

או

 

חשבון נפש
 

״אבל כבר ליקטתי בשבועיים הראשונים״

 

״כן, אבל זה היה או זה או מטבח הכנות, וחשבתי שזה יכול להיות לך יותר נחמד״

קימי, הסו-שף, אמר לי במוצאי שבת כשפרסם את סידור העבודה.

 

יאללה, מכפאת לי!

האמת היא, שאני צריכה להודות לו. 

 

 הגשם הפסיק לרדת מעל קופנהגן בלילה שבין ראשון לשני, השמש הגיחה לביקור והעולם חייך.

ימים שני ושלישי היו מצוינים לשהיה מרובה בחוץ, ולמרות שזכרתי את הליקוט כחוויה נחמדה אך מתישה, הפעם, הוא החוויה הייתה הרבה יותר כייפית משהייתה לפני כחודשיים.

בינתיים, בדנמרק, התחלפו העונות. פה כבר סתיו.

כל גרגרי היער והפירות כבר הבשילו.

 


 אנחנו אוספים פטל שחור, פטל אדום, דומדמניות שחורות ואדומות, פירות הוורדים, פרחים בשלל צבעים וטעמים, עשבים שצומחים ליד המים, סרפדים ונמלים. כן, נמלים!

 איך אוספים נמלים?

 

 

האמת, היא שזה די מגניב.

אנחנו הולכים ליערות, מחפשים את הקנים הגדולים. אבל ממש גדולים.

אנחנו חופרים קצת, רואים שהן יוצאות, ואז מניחים כמה קרטונים לבנים כדי שהן יטפסו עליהם. מהר אנחנו מנערים את כל הנמלים שטיפסו על הקרטון אל תוך דלי, ואח״כ אוספים אותן לתוך קופסא ולוקחים בחזרה למסעדה.

 

 צריך לעבוד מהר כשמלקטים נמלים, כי... טוב, הן נמלים! הן יברחו!

וזה עוד כלום! הן מטפסות עלינו תוך כדי שאנו מנסים לתפוס אותן, לכן אנחנו כל הזמן ״רוקדים״, ומתנערים כדי להוריד אותן מעצמנו. אחרת, הן עלולות ללכת עלינו ואיתנו כל היום.

 

 

יום רביעי הגיע, ואיתו ההבנה שיש לנו בעיה. שוב יש גל שפעות וחולי. מזג האוויר כאן משתנה כל הזמן. חום, קור, גשם ושמש. אנחנו מנסים להיות כוכבי על וכוכבי רוק, אבל בסופו של דבר, כולנו אנושיים ואנשים חולים. 

״אם פיורלה לא תגיע היום, תוכלי להישאר מאחורה ולעזור לחבר׳ה בפס 2?״

זו שאלה רטורית שבן שאל אותי. ברור שאשאר. זה מבאס, כי כבר התמכרתי לחום המלטף של השמש לעומת הפלורסנט הקר של המטבח. אבל זו העבודה שלי, וההגדרה שלה מסתכם במילים:

 

״כן, שף״.
 

נשארתי במטבח כל היום, ופתאום, בפעם הראשונה, הרגשתי כמה שלמדתי.

ידעתי מה המשימות בכל פס, ואת זה הבנתי כי עזרתי לשלושה פסים שונים ביום אחד.

עזרתי לפס 2 (תפוחי אדמה), עם הסרפדים שלהם, עם קליית שמרים טריים, עם הכנת עליי כובע הנזיר למנה של זנב לובסטר, עם הפרדת פרחים.

עזרתי לסטאז׳רים החדשים בפס הכנות. 

הם שאלו אותי מלא שאלות, וידעתי לענות להם על כולן.

״מה זה? אפשר לטעום? עם איזו מנה זה יוצא? איך עושים את זה?״

איזה כייף.

 

 

 בארוחת הערב, נייט (מאט דיימון), ניגש אליי.

״היי ליאור, רוצה לעבוד איתנו הערב בסרוויס?״

בטח! אני רק צריכה לוודא שזה בסדר עם בן, הסו-שף. השבתי לנייט.

״זה בסדר, כבר דיברתי עם בן. כשתוכלי, פשוט תרדי אלינו, טוב?״

ברור שטוב! מצוין! אני אוהבת את הסרוויס עם פס 1.

״יהיה כייף הערב, יש מנה חדשה!״ נייט הוסיף.

היה גם שולחן של שלושה בחורים ישראליים חמודים, להם יצא לי להגיש הרבה מנות ואפילו להעביר בסוף הערב סיור בעברית במטבח.

 

שולחן שלישי מישראל בשבוע האחרון, זה פי 3 יותר מכל התקופה שלי בנומה!

 


 הערב הזה, רצתי. עשיתי הכל. הייתי קשובה, יצאתי והסברתי על המנות ללקוחות. צילחתתי, וכשביקשו ממני לרוץ אחורה להביא משהו - טסתי!

"You're fucking fast, eh?"

אמרה לי ג׳סיקה, במבטא איטלקי. ג׳סיקה אחראית עליי למטה בסרוויס, היא לימדה אותי מה לעשות בשבוע שעבר. היא לא בחורה שקל להתחבב עליה, בלשון המעטה. אבל נראה לי, שאני לגמרי שם.

בו ותומאס מהטסט קיטשן, מצלחתים את המנה החדשה של הגבינה, מלאה בירוקים וכל טוב, מהממת ביופיה.

הם מצלחתים מנה גם לנו, שנטעם. המנה מרעננת ונקייה, תענוג.

 

 באמצע הפיק, הוא מגיע. רנה.

״הבחורה שמספקת לנו את הפטריות ממש רוצה לפגוש אותך״, הוא אומר לי.

אותי? פטריות? מה אני קשורה?

״עכשיו גיליתי שהיא ישראלית! לא ידעתי!״

אההה.... מגניב!

 

״ליאור, בואי להגיש!״ 

ריקרדו צועק לי עם צלחות ביד.

 

״ליאור, רנה קורא לך בחוץ!״

לוק צועק לי מהכיוון ההפוך, מהדלת האחורית.

״שף... רנה קורא לי...״

״קדימה ליאור!״ לוק אומר.

אז אני יוצאת החוצה, רנה אכן מחכה לי. ״היא שם, תראי לה איפה למצוא את תומאס, בסדר?״

אז פגשתי את זניה.

אישה שכולה חיוך. במבט ראשון, היא נראית דנית לחלוטין. אבל אז היא פותחת את הפה, ומברכת אותי לשלום בהתרגשות. גם אני נרגשת! 

גיליתי אישה מקסימה, שגדלה בישראל והיום חיה בדנמרק. מגדלת ומלקטת פטריות. זה היה פשוט תענוג. 

״אני עוקבת אחרייך, יש לך בלוג מקסים!״ זניה אומרת לי.

מה?! איך?! איזו תחושה מדהימה ומחזקת.

הלכנו יחד אל הטסט קיטשן, כי לזניה הייתה שקית מלאה בפטריות טריות שהיו אמורות להגיע אל תומאס באותו הערב. בדרכנו בחזרה, רנה תפס אותנו, עם צלחת בידו, פטריות ספ מגולחות, מעט שמן ומלח - ״תטעמו את זה״, הוא הפציר בנו. טעמנו ונמסנו. הפטריה הטריה מתוקה, השמן והמלח, זה כל מה שהיה צריך, והחיך חגג.

איך הוא הבין שאת ישראלית?! תהיתי.

״הוא כזה אדם מקסים... פשוט נפלט לי ׳כפרה עלייך!׳״

זניה סיפרה לי. מבינה אותה. הוא באמת אדם מקסים, כפרה עליו.

 

 

ביום שישי חזרתי ללקט.

מספר החולים עלה, והגשם חזר לרדת על פני דנמרק. עמו נשבה גם רוח חזקה.

מהצהריים הרגשתי שהסיפור הזה לא הולך לכיוון טוב.

אבל הייתי בחוץ ורציתי לנצל את זה, זה היה אמור להיות היום האחרון שלי בליקוטים.

 

 

 אספנו בגשם. אספנו פטלים ודומדמניות, עלי דומדמניות שחורות, ופרחי אפונה. היה יום פורה בהחלט. בסופו חזרנו לנומה, וקימי, הסו-שף הדו קוטבי שלי בירך אותנו לשלום.

״How you doing shiny shoes?"

שום דבר מיוחד, אתה יודע.

״היי, ליאור, אל תלכי ממני, בואי הנה תני לי חיבוק״, הוא ביקש וקיבל.

״תגידי, כמה תתבאסי אם בשבוע הבא אשבץ אותך על מיצים?״ קימי שאל אותי. בנומה אפשר לזווג עם הארוחה יינות, אפשר גם לזווג מיצים שאנו מכינים מידי יום, פעמיים ביום, טרי טרי.

לפי המבט שלי, הוא הבין שלא מאוד אשמח להכין את המיצים.

״למה, למה לא? תעבדי קרוב איתי״

״שף, אל תבין את זה לא נכון״, אמרתי לו ״אבל אני לא רוצה להכין את המיצים בשבוע האחרון שלי כאן״.

אה..... זה השבוע האחרון שלך... הוא הבין לפתע.

״אוקיי, אז אנחנו נחשוב על משהו לשבוע האחרון שלך, בסדר? אולי קצת סרוויס, קצת מטבח הכנות, נמצא לך משהו. מה את אומרת?״

אני אומרת ״כן, שף!״


 פחות משעה לאחר שחזרנו, הרגשתי את זה. הרגשתי שעולה לי החום.

הרגשתי כאילו הפנים שלי עולות בלהבות.

״זה לא חום, זה סתם כי בחוץ קר ובפנים חם״, אמר לי סאהיל, אחד הסטאז׳רים מהודו. אבל אני, את הגוף שלי כבר מכירה. הרגשתי חום וסחרחורת. שילוב לא מוצלח מאוד עם מטבח.

 


 במקרה פגשתי את זניה שוב בחוץ, איזה מזל. היא הניחה את ידה על המצח שלי ואמרה ״חמודה, את חמה. את רוצה תה זוטא? זה יעשה לך טוב! יש לי כאן!״

חשבתי לעצמי, לא... אני פשוט אנסה להתגבר על זה ואעבור את הערב.

 

 חזרתי בחזרה לאזור הצוות, שם חיכתה לנו ארוחת ערב חמה, לחבר׳ה שליקטו כל היום. התיישבתי, לא היה לי תיאבון. הבנתי.

ניגשתי שוב אל זניה היקרה, שמזגה לי כוס מהבילה של תה זוטא מהתרמוס שהולך איתה כל היום. קימי אמר לי שאם אני לא מרגישה טוב אני צריכה ללכת הביתה.

טבחים שונאים כשאומרים להם ללכת הביתה.

אנחנו תמיד מנסים למשוך, אנחנו לא חולים, אנחנו לא פצועים, אנחנו עובדים. אבל אני ידעתי שזה לא יהיה אחראי להישאר.

הלכתי הביתה והבנתי, שנשאר לי עוד שבוע אחד אחרון בנומה.

 


 תיזמון מוזר ומעניין.

ראש השנה יחול מחר בערב, אני לבד בקופנהגן. השנה הראשונה שכנראה לא בדיוק אחגוג את ראש השנה. אבל זה לא אומר שהראש לא מלא במחשבות.

חשבון נפש, אני עושה תמיד. מריצה את כל האירועים שאירעו השנה. שנה די גדולה עברה עליי. לא האמנתי שכך יהיה, וכך היה.

באופן סמלי למדי, היא מתחילה ונגמרת בנומה. בקופנהגן. רחוק מבסיס האם.

 

 אין לדעת מה תביא שנה ועונותיה, אבל אני מאחלת לעצמי ולכל אהובי, שתהיה שנה מדהימה לא פחות מקודמתה. שתהיה מרגשת, שנת עשייה, שנת למידה, עוד שנה של שאילת שאלות גדולות וצעידת צעדים גדולים על מנת לענות עליהן.

שנת מחקר. שנת הרפתקאות. שנת אהבה, פריחה, זריחה.

 


שתהיה לכולנו, שנה טובה.

 

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload