social icons-01.png
social icons-02.png

שבוע שישי: 28.7-1.8

August 2, 2015

על הצלחות וכישלונות מפוארים

זהו השבוע השני שלי במחלקה 2, פס חם. 

אני, כאמור, אחראית על מנת תפוחי האדמה - מההתחלה ועד הסוף.

לוק, הסו שף, שואל אותי בשלישי בבוקר איך אני. איך אני מרגישה עם העבודה.

אני אומרת לו שאני חושבת שהכל בסדר. ״אוקיי. השבוע את לבד. את אחראית על הפס. היה לך שבוע עם צ׳ארלי, זה מלא. את יודעת את העבודה. בואי לזה עם ביטחון ורוצי על זה!״

כך היה, בתחילת השבוע לפחות.

 

אני ברכבת אני בדרך! 

 

במקומו של צ׳ארלי, הציבו לצידי את ארון, שהולך ונהיה אהוב ליבי האמיתי. את ארון הייתי צריכה ללמד את העבודה, כדי שיוכל להחליף אותי בשבוע הבא, ובתקווה אמשיך לי בדרכי ואעבור לעבוד בקונדיטוריה.

אנחנו צוות נפלא. ברגע שאחד מסתובב, השני משלים לו את העבודה, ללא מילים.

זו תכונה חשובה, במטבח, לעבוד עם אדם שיש לך כימיה איתו. כי לפעמים, אין זמן להסביר הכל. אין זמן להגיד דברים, אבל חייבים להספיק. התכונה הזו, להמשיך את חבר הצוות שלך כשהוא לא שם - היא מתנה.

 

אחת העוגיות הטעימות, קינוח לצוות

 

כך יצא, שביום רביעי בערב, ארון ואני, בפעם הראשונה בחודש וחצי האחרונים, סיימנו את כל המוטל עלינו בשעה 20:30. אז קרה דבר, שאני לא חושבת שחלמנו שיקרה. שלחו אותנו הביתה.

בפעם הראשונה, אולי גם האחרונה, בשעה 21:00, יצאנו את שערי נומה והלכנו הביתה. כולם עוד עבדו, הסרוויס ממש בעיצומו, עוד לא החלו ניקיונות. אותנו שלחו הביתה. היינו בשוק. ברחנו משם לפני שמישהו יספיק להתחרט.

ארון פנה אליי ואמר, ״כמה זה מוזר בעינייך, שאנחנו כל כך מאושרים כי עבדנו היום רק 14 שעות?!״

כן... מוזר. אפילו לא הרגשתי עייפה כשיצאתי משם. היה כל כך מוקדם. השמש עוד זרחה בשמי קופנהגן. בתי העסק עוד היו פתוחים. ערב שיזכר עוד זמן רב.

 

 זה מה שקורה כשנותנים לשתי בחורות מאירלנד לבשל ארוחת צוות.

 

ביום חמישי בבוקר, הייתה אווירה מעט שונה. רנה, השף האלוהי של נומה, סופסוף חזר מחודש טיול מחקר באוסטרליה.

למי שלא יודע, למי שלא שמע, למי שלא כל כך בעניינים האלה, נומה, שבשנה האחרונה העתיקה את עצמה לטוקיו, יפן, לשלושה חודשים, עכשיו מותר לספר, בתחילת השנה הבאה תעתיק את עצמה לסידני אוסטרליה.

בשביל הסיפור הזה, רנה, ושף מטבח הניסויים שלו, תומאס, נסעו כמעט לחודש לאוסטרליה להכיר את הנוף המקומי, את האוכל, את התבואה, את מה שלים ולאדמה יש להציע.

אז רנה חזר. ניקינו הכל, ווידאנו שהכל עומד במקום. בעיקר, היינו מעט מתוחים.

הוא נכנס למטבח, כולו חיוכים. איזה אדם מדהים.

 

 קינוח אלוהי לצוות

 
״נעים מאוד, אני רנה, ואתה?״

הוא עובר אחד אחד, בין הסטאז׳רים החדשים, ושואל אותם לשמם ומאיפה הגיעו. הוא עובר אחד אחד בין הסטאז׳רים הקיימים ואומר כמה כייף לראות אותם שוב. הוא נותן לי כיף. כולי ריגושים.

אחר כך, הוא בא, ומתחיל לדבר איתי.

״לא ידעתי שאת מישראל, את נשמעת כל כך אמריקאית! גרת בארה״ב?״

כן. אני מישראל. נכון, אני נשמעת אמריקאית כן... גרתי בניו יורק קרוב לשנתיים.

״באמת? איזה יופי, מה עשית שם?״

למדתי קונדיטוריה, מעט עבדתי. עיר מדהימה.

סיפרתי לו על מה שאני עושה בארץ, על פרונטו. שאני קונדיטורית.

״רגע, אז את לא רוצה לעבוד פה בקונדיטוריה? או שאת סבבה עם להסתובב קצת בכל מקום?״

כן, אני אשמח לעבוד בקונדיטוריה, אני ממתינה בסבלנות בינתיים.

״אבל דיברת על זה עם מישהו?״

כן, דיברתי עם דן השף ועם לוק, הסו שף.

״טוב, אני אדאג שתגיעי לקונדיטוריה. אל תדאגי. אגב, תגידי, את דתייה?״

לא, מה פתאום, השבתי בחיוך.

״איזה מעניין. את יודעת, יש לנו פה כבר חמישה יהודים! אני אראה לך!״

חשוב לציין, שאלה לא אמירות שנאמרות מתוך גזענות, אלא מתוך עניין. 

 

סירפדים חלוטים ושמן עירית

 

מאוחר יותר, בארוחת הערב, ישבנו עם דן. השף של נומה.

היה מאוד מעניין וכייף.

רנה, שישב מולנו, שאל את דן, ״אתה יודע שליאור שף קונדיטורית?״ דן כמובן השיב שכן. ״מתי אתה משבץ אותה בקונדיטוריה? אני רוצה שהיא תיכנס לשם כבר בשבוע הבא״, דן השיב שזה מה שהוא מתכנן.

מיותר לציין שזה היה רגע מטורף בשבילי.

המשכנו לדבר עם דן, הוא סיפר לנו איך הוא בוחר את הסטאז׳רים שמגיעים לנומה אחד אחד.

בכל אחד יש משהו שמדבר אליו, שעושה לו את זה, ולכן הוא כאן.

יש כאן מלא חבר׳ה צעירים. מאוד. חלקם בני 18-19. חלקם בני 35. יש פה חבר׳ה שמעולם לא למדו בישול. לחלקם אין ניסיון. חלקם עבדו 16 שנים במסעדות 2 כוכבי מישלין ומעלה. כאמור, אצל כל אחד היה משהו, שעשה את זה לדן. משהו ברזומה, משהו במכתב שכתב. משהו.

״כי מי רוצה לעבוד במסעדה מלאה בחבר׳ה בני 25-30 שיש להם מלא ניסיון ועבדו כל החיים במסעדות 3 כוכבי מישלין? זה נשמע ממש משעמם, לא?״ כך דן. האמת? יש משהו בדבריו.

 

 פטריות קוג׳י ושוקולד, חלק מקינוח

 
הערב שבו הרסתי סרוויס בנומה

אני עושה את אותה העבודה יום יום, כמעט שבועיים.

זה מאוד מלחיץ, אבל כשקולטים את העבודה ואת הסדר, עובדים מאורגן, הכל הולך חלק.

היה שינוי אחד בין השבוע שעבר לשבוע הנוכחי. בנומה, יש חשיבות גדולה לעונתיות, ככה זה כשאוספים הרבה מחומרי הגלם מהאדמה. אז העונה של העלים בהם השתמשנו לחבילות תפוחי האדמה נגמרה, וחיפשנו תחלופה. האלטנטיבה היא עלי סרפדים.

היו לי כמה בעיות קטנות עם העלים האלה במהלך השבוע, אבל לא משהו דרסטי.

באמצע הסרוויס בשישי בערב, כשהכל כבר מאחורינו, אנחנו רק מכניסים מנות למטבח בכל כמה דקות, מגיעה שף דה-פארטי אליי בהיסטריה וצעקות ״מה לעזאזל לא בסדר עם תפוחי האדמה?! מה לעזאזל לא בסדר?! הם מתפרקים לגמרי!! אנחנו צריכים עוד 20 מנות חדשות בתנור!! עכשיו!!!״

מבחינתי, המשפט הזה, הוא חזון אחרית הימים. 

״פאק!!!״

הייתה המילה היחידה שהצלחתי להוציא מהפה. מבולבלת ומפוחדת, רצתי בלי לדעת ממה להתחיל קודם. החזירו אליי את צ׳ארלי שיעשה קצת סדר. 10 סטאז׳רים עמלו על להכין 20 מנות חדשות של תפוחי אדמה, משימה שלוקחת כשעתיים, ביום רגיל, ולקחה לנו 10 דקות ביחד.

סטו, הסו שף של דן ממטבח הסרוויס, שבדרך כלל מדבר לכולם בפה מלוכלך ומגעיל, ומסיבה מסוימת ממש אוהב אותי (אולי זה כי עד עכשיו עשיתי עבודה טובה), הגיע וצעק עליי: ״רק שתדעי לך שעד עכשיו עשית עבודה טובה. אבל בגלל שהערב בחרת לעשות משהו לא נכון דפקת לכולנו את הסרוויס! את לא מבינה בכלל מה קורה למטה במטבח. את לא מבינה בכלל! כולנו אוכלים חרא כי עשית משהו לא נכון!! תגידי לי שכבר הכנסת נגלה חדשה של תפוחי אדמה!״

הכנסנו.

אבל אני הייתי נפולה. לחץ מטורף. איבדתי את זה. לא ידעתי מה לעשות. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. הבושה. על הכישלון, על כך שכולם היו צריכים לעצור את מה שעשו ולעזור לי. חוסר האונים והעובדה שצ׳ארלי היה צריך להיכנס, להיות שקול ולקחת את המושכות לידיים.

בחיי, פחדתי שבאותו הרגע יפטרו אותי.

כעבור שעה, סטו חזר. פתח את אחת המנות שהכנו, החדשות, הראה לי שהיא מתפרקת.

הסביר לי שעלי הסרפד קטנים מידי.

״כולם יודעים שאני חתיכת חרא לכולם, במיוחד למטה במטבח. עשית עבודה טובה במשך 11 סרוויסים עד עכשיו ואני מרגיש שבנינו אמון, אז אני לא חרא אלייך. אני שונא לדבר לאנשים כאילו הם בגן אבל כנראה שזו טעות. כנראה שאני לא יכול באמת לתת אמון באנשים כי זה מה שקורה. את קיבלת החלטה שגוייה וזו הסיבה שזה קרה. את היית צריכה לבוא ולהגיד לי אתמול שהעלים קטנים מידי, הייתי מוצא לזה פתרון״.

״כן שף״.

התגובה הראויה היחידה, חוץ מלפרוץ בבכי.

 

 חבילות תפוחי אדמה בסירפדים שנותרו יתומות

 

אותו הערב, היה ערב נורא לכולם. דן שלח את כל מי שעבד בסרוויס מוקדם הביתה בטוענה שאף אחד מהם לא ראוי לעבוד בנומה.

גם אותנו, במטבח ההכנות, שלחו הביתה מוקדם. לא לפני שקימי, המאמן שלנו, נתן לנו נאום מוטיבציה:

 

״אנחנו קבוצה. אנחנו משחקים בספורט קבוצתי. זה לא ריצה, או קפיצה לגובה. אנחנו קבוצת הוקי, או כדורגל. אין בנאדם אחד שעושה טעות, יש טעות של כולנו. אם מישהו צועק עליכם, ועושה לכם את המוות, כנראה שעליו גם עובר יום גרוע. האנרגיות הגרועות שלו עוברות אליכם וכן הלאה.  אבל אנחנו קבוצה, ואנחנו מנסים לעשות את המיטב שלנו בכל יום.

טעויות קורות, אנחנו אנושיים. חשוב ללמוד מזה, ולא להיכנס לפאניקה. זה לא שווה את זה. זה בסה״כ אוכל.

זה בסה״כ אוכל״.

 

אף אחד לא יכתוב על זה בעיתון, אף אחד לא יתלה בכיכר העיר, סביר אפילו להניח, שהלקוחות לעולם לא ידעו, מה קרה מאחורי הקלעים של ההצגה באותו הערב.

אבל אני, הרגשתי תחושת כישלון ואכזבה, מעצמי.

 

 המיצים של נומה, את הכל מכינים בבית. הכל טעים.

 

שבת בבוקר, היום האחרון של השבוע.

עשו לי שיחת מוטיבציה ״טעויות קורות, אף אחד לא מאשים אותך. עשית עבודה טובה כל השבוע. בואי נדאג שהיום תפוחי האדמה יהיו יפים ואם צריך תכיני 10 אקסטרות. גם אם לא נשתמש בהם.״

עבדנו לאט יותר. לקחנו את הזמן.

קיבלתי את האוקיי כבר אחרי ארוחת הצהריים, ושוב בערב. זה תוקן.

סטו חזר לחייך אליי, אף אחד לא כעס. אפילו קימי, שעשה לי את המוות בשבועיים האחרונים, התרכך אליי ״זה בסה״כ אוכל, ליאור, אל תקחי את זה כל כך קשה״.

 

בשבת בערב, לוק אמר לי את המשפט ששימח אותי יותר מכל בסוף השבוע הקשה הזה:

 

״ליאור, בשבוע הבא את עובדת בקונדיטוריה״.
Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload